Aveilus and Aninus for Delayed Burials

April 20, 2020 – Rav Schachter

Click here for the PDF.

בדין אנינות ואבלות

בעו”ה, בכמה עיירות יש כ”כ הרבה נפטרים (מחמת המגפה) עד שאין ביכולתם לקבור את כולם תוך יום-יומיים, ולפעמים צריכים להמתין שבוע-שבועים או יותר על הקבורה, וא”א לידע מראש מתי תתקיים ההלוויה. וע”פ פשוטו נראה דבכה”ג, שכעת אין ביכולתם של הקרובים לעשות מאומה לענין הקבורה, כי כבר התקשרו עם הח”ק, וכבר הזמינו התכריכים וכו’ ורק צריכים להמתין עד שיגיע תור הקבורה, הי’ נראה שדינו כמפורש בשו”ע יו”ד (שמ”א ס”ה) שמי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה, לא חל על הקרובים אנינות, וגם אבלות לא חל עליהם…וכן אם קרובו המת בתפיסה וכו’. [ועיי”ש בפ”ת (ס”ק כ”ב) בשם הנוב”י, שאם צריכים להמתין מ”ח שעות (מטעם הממשלה), אבל יודעים בדיוק מתי תתקיים ההלוייה, יש להם כבר להכין תכריכים וארון וכו’, ולהודיע לרבים על זמן ומקום ההלוייה, ושפיר חל עליהם מיד דין אנינות, כי יכולים כבר עכשיו להתעסק בצרכי הקבורה.] ועי’ יו”ד (שע”ה ס”ד) אם נתנו המת בארון ונתנוהו בבית אחר לפי שהיתה העיר במצור, מונים לו מיד שבעה ושלשים, אע”פ שדעתם לקברו בביה”ק אחר המצור, וסתימת הארון הוי כקבורה, וחל עליהם אבלות מיד. ועיי”ש בש”ך (סק”ה), דהוי כנתיאשו לקברו…שהרי אם תלכד העיר לא יקברוהו בענין אחר. אכן בנד”ד (בשעת המגפה) יודעים מראש שתהיה קבורה, אלא שאינו ידוע עוד באיזה יום, ונראה דדמי טפי למקרה של מת בתפיסה. ועיי”ש (שע”ה ס”ב) מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקברו…מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילים שבעה ושלשים. ועיי”ש ברמ”א (לס”ז) שאפילו אם אח”כ נתפס המת, ולא ניתן לקבורה זמן ארוך, אין צריכים להפסיק אבלותן, וא”צ לחזור ולהתאבל אח”כ, דמאחר שדינם להתחיל מיד, א”צ להפסיק. ועי’ דגמ”ר (שמה ראש הסימן) שבערב יו”ט, ומסרוהו לנכרים שיקברוהו ביו”ט, וכיון דלהאבל א”א לסייע ביו”ט בקבורתו, אפילו אם ביה”ק סמוך לעיר, דינו כאילו שולחים אותן לעיר אחרת…דבסמוך לעיר דעתם של האבלים עליו עד שיחזרו הקרובים ויאמרו שקברוהו. (כלומר, שהאבל יכול לשנות את דעתו ולמהר לנסוע אחר הארון ולהשתתף בקבורה, מאחר שביה”ק הוא סמוך לעיר, ונמצא שעדיין לא גמר מלהתעסק בקבורה, דזהו ענין סתימת הגולל, כלומר, גמר ההתעסקות בקבורה.) ובערב יו”ט סמוך לחשכה שמסרוהו לעכו”ם, לא שייך זה (עכ”ל). ולפי”ז נראה, בנדון שהאב נפטר מחמת המגפה, והאם זקנה וחולה בבית, ובקשה מהבן שישאר אצלה בבית, ולא ילך להשתתף בהלוייה, דבכה”ג מתחילה תיכף אבלות השבעה. וכן בציור שבן הנפטרת הוא בעצמו זקן וגר בפלארידא, והקבורה תתקיים בנוא יארק, ואין בכחו לנסוע (באמצע המגפה), או שמנהג הקהילה הוא שלא מניחים לנשים ללכת לביה”ק, אזי משמסרוהו לכתפים מתחילה האבלות דשבעה, שכבר גמרה התעסקותה בקבורה. וכן במקום שרק מרשים שילכו מנין מצומצם של גברים לביה”ק על ההלוייה ולא יותר (בגלל המגפה), ואחד מבני המשפחה נשאר בבית, ואינו יכול להשתתף בלוויה, אזי דינו כמסרוהו לנכרים בעיו”ט שמתחילה עבורו השבעה תיכף. ובאותו הציור (של מסרוהו לנכרים בעיו”ט ע”מ לקברו ביו”ט וכו’) שמתחילה האבלות דשבעה תיכף, מבואר בשו”ע שמה (סוס”י שצ”ט) דהיו”ט מבטל את יתר השבעה.
ובציור שהבן הזקן גר בפלארידא ואין בכוחו לנסוע בשעת המגפה, והתחיל כבר בניהוג השבעה אפילו אם יצא לבסוף שהשבעה שלו תהי’ נשלמת קודם הקבורה, אין בזה בעיא, כמו בשולח המת לקבורה בא”י, שמשך כל הדורות הי’ עסק זה שוהה כמה שבועות, והרבה פעמים הי’ ניהוג השבעה נשלם קודם הקבורה. ולא דמי לדין המבואר שמה (שע”ה ס”ו) דמי שהודיעוהו שצלבו הנכרים את קרובו בעיר אחרת, ונהג אבלות מיד, ואח”כ נודע לו שעדיין עומד בצליבה, אותה אבלות לא עלתה לו, וחוזר ומונה משיקבר. הרי שא”א לנהוג אבלות קודם הקבורה. דאין זה נכון. דהתם מטעמא אחרינא הוא דהודיעוהו בטעות, ואין חובת אבלות עד שתהי’ שמה ידיעה, (והראיה שיש הבדל בין שמועה קרובה לשמועה רחוקה, והשוה דברי הגראו”ו בס’ קובץ שעורים ב”ב תכד, ובס’ קובץ הערות סג,ד.) וידיעה בטעות איננה ידיעה, ונמצא שנהג אבלות קודם שנתחייב בה. והשוה רמ”א שמה (שע”ה ס”א), הי’ סבור שנסתם הקבר והתחיל להתאבל, ואח”כ נודע לו שטעה, חוזר ומתחיל האבלות מחדש. ושמה בגליון מהרש”א ציין לשו”ע סי’ ש”מ סכ”ה, הי’ לו חולה ונתעלף, וקרע עליו, ואח”כ מת וכו’, שידיעה מחייבת בקריעה, וידיעה בטעות איננה ידיעה, אבל בזה גופא שהשלים ניהוג אבלותו קודם הקבורה אין בעיא וכמש”כ הרמ”א להדיא (בסי’ שע”ה ס”ז), דמאחר שדינם להתחיל מיד וכו’ ובאמצע המגפה, והודיעו לאשה הגרה בא”י על פטירת אחיה שבנוא יארק, ולא שייך שתסע לאמריקא לטפל בקבורה, בציור שכזה נחלקו הנצי”ב וחתנו הג”ר רפאל שפירא, והמקובל (בזמננו) כדעת הג”ר רפאל, שמתחילים תיכף בנהוג השבעה. ועי’ תשו’ זקן אהרן (וואלקין) ח”ב סוס”י פ”ח. ועי’ ס’ בעקבי הצאן (עמ’ רס”א) הכרעת הגרמ”ס לדינא בהך מח’, וע”פ פשוטו לא שייך להורות כן בפרהסיא, דזה יהיה פסק התמוה לרבים, עי’ שו”ע יו”ד (סי’ רמ”ב ס”י), ומקור ד”ז בגמ’ פ”ק דסנהדרין, כמבואר שמה בבהגר”א (ס”ק כ”א). ודעת הגרמ”ס לומר דספק אבלות לקולא אפילו בתרד”ס, להתחיל באיחור, ולגמור השבעה במוקדם. [ושמה בס’ בעקבי הצאן הבאתי שכ”ה ברמב”ן ריש כתובות דיו”ט שני של גלויות דיו”ט אחרון עולה כיום ראשון של שבעה אע”פ שלא נהגו בו שום ניהוג של שבעה]. מתבאר דענין ספק אבלות לקולא היינו לילך תמיד להקל אפילו לגמור במוקדם, בתפסנו שהשבעה התחילה במוקדם, ונ”מ לדיוננו בקברו את המת בע”פ אחר חצות, וכבר כתבנו מה שיש לדון בזה (בתשובה שזמנה י”א ניסן).

In some areas, due to the large number of funerals because of coronavirus, there is a backup in the ability to conduct burials. Unfortunately, there have been many cases where a burial cannot be performed for a number of days, even though everything for the burial has already been prepared and there is nothing left for the relatives to do with regard to the burial. If this is the case, the relatives are no longer to be considered to be in the state of an aninus, nor are they yet considered to be in the period of aveilus (halachic mourning).
If the date of the burial is known, but the mourner does not have the ability to participate, due to travel restrictions, or any other similar consideration, the aveilus should begin immediately. In extraordinary circumstances it may turn out that the shiva concludes before the burial is able to take place. This is unusual, but halachically possible.