Birchas HaGomel During the Coronavirus Pandemic

April 22, 2020 – Rav Asher Bush

ברכת הגומל בשעת מגיפת הקורונה

Click here for the original file

נשאלתי אם נכון שכל מי שהיה חולה בקורונה יברךברכת הגומל כשיתרפא או רק מי שהיה בסכנה ממש.

ועוד נשאלתי אם יש חסרון במה שאין מברכים וצריכים להמתין לברך ברכת הגומל כיון שכל בתי הכנסת סגורים משום המגפה, ואולי עדיף לברך מיד כשיתרפא אף בלא עשרה.

ברכת הגומל לחולה שלא היה בסכנה ממש

כתב בשו”ע (או”ח סי’ רי”ט סע’ ח’) “בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל אלא כל שעלה למטה וירד מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פי’ מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע”, אבל הרמ”א לא ס”ל הכי, וז”ל “ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל, וכן נוהגין באשכנז.” ולפי זה לכאורה לדעת המחבר כל מי שנפל למטה מפני הקורונה צריך לברך כשיתרפא, ולדברי הרמ”א רק מי שהיה בסכנה ממש.

בנ”ד בערך שמונים אחוז של החולים אינם חולים כ”כ שאינם צריכים לבא לבית החולים ואינם בסכנה אף שהרבה נופלים למטה, וכעשרים אחוז חולים ביותר ויש בהם חשש סכנה, וא”כ היה נראה שלדברי הרמ”א רוב החולים במחלת קורונה אין להם לברך.

אך על דברי האלה של הרמ”א כתב הט”ז (שם ס”ק ה’) “וה”ה בחולה המוטל במטה יותר מג’ ימים כנ”ל דהא צריך לבקשת רחמים מאחרים כדאמר רבא עד ג’ ימים טרוקי גלי כו’.” וכן הובאו דבריו בלא פקפוק בבאר היטב (שם ס”ק י’) ובערוך השלחן (שם סע’ י”א), וכ”כ בכף החיים (שם אות מ”ו) בפירושו לדברי הרמ”א. וכ”כ החיי אדם (כלל ס”ה סי’ ו’), וז”ל “אבל על המיחושין כגון מיחוש הראש וכיוצא בו רק שאינו חולי הכולל כל הגוף, אינו מברך. ולא נקרא חולה אלא אם כן נפל למטה לא פחות מג’ ימים.” הרי החיי אדם נקט לדבר פשוט לברך אם נפל למטה ג’ ימים.

והרבה מן הסובלים מקורונה שאינן בסכנה נופלים למטה לג’ ימים ויותר, וכמה פעמים הם חולים וחלשים בביתם לכמה שבועות.

ויותר מזה כתב המג”א (שם ס”ק ח’) “הב”ח פסק כסברא ראשונה, וכן נוהגין קצת.” ואם אינו ברור כ”כ אם המג”א ס”ל הכי, הרי כתב הפמ”ג (אשל אברהם שם אות ז’) “עמ”א ועי’ אות ח’ שם פסק דנוהגין לברך אפילו חולה שאין סכנה ואף על מיחוש שנתרפא כ”כ.” הרי ס”ל לפמ”ג שדעת המג”א כדברי המחבר והב”ח, ושלא כדברי הרמ”א.

והאריך באליהו רבה (שם אות י”ג) בשיטה זו, וז”ל “והב”ח הסכים לסברא ראשונה וכן עיקר, כי תמהני על רמ”א שכתב זה בשם הר”ר יוסף. ולענ”ד דעתו כסברא ראשונה, ולא כתב הטור שכ”כ הראב”ד אלא לענין מיחוש בראשו או בעיניו הוא דשווין הן דאינו מברך, אבל לענין דצריך דוקא סכנה ליתא אלא לראב”ד, אבל להר”ר יוסף כל שירד למטה מברך, וזה ברור למעיין ודו”ק. ועוד דבהרא”ש ורבינו ירוחם ואבודרה”ם לא מייתי כלל לדברי ראב”ד, וכן השטלי גבורים השמיטו, והיינו משום דיחידאי הוא.” [וכן משמעות כמה ראשונים, עי’ תוס’ (ברכות נד: ד”ה ואימא, רא”ש שם סי’ ג’, הגהות מיימוניות הל’ ברכות פ’ י’ אות ה’ ועוד.]

מאידך, המ”ב (ביאור הלכה שם ד”ה מכה) הביא דברי הט”ז וטרח להבין כוונתו, וז”ל “ודע דהט”ז כתב על דעת רמ”א דה”ה אם מטול במטה יותר מג’ ימים והעתיקוהו האחרונים ואמת הוא ששיעור

זה נזכר ביו”ד הל’ ביקור חולים … כל זה אינו ענין לכאן שהרי לדברי הרמ”א הוא דוקא במכה של חלל וכה”ג וא”כ כמו דלענין לחלל עליו השבת בסי’ שכ”ח לא נזכר שם כלל שיעור זה דחולה ג’ ימים אלא דל”ש רק תלוי הדבר אם הוא מכה בחלל הגוף או קדחת של אישתא צמירתא וכה”ג היכא דהרופאים אומרים שהוא מסוכן, כמו כן הכא … איך שיהיה לדברי הג”ה בודאי אין מקום לשיעורו של הט”ז, ואולי כתב כן דרך הכרעה, וצ”ע .” הרי ברור דלא קבל המ”ב את דברי הט”ז כפירוש בדברי הרמ”א כלל, ודחה דבריו מהלכה.

אך נראה שאף לדברי המ”ב אין הדבר פשוט כ”כ, והטעם מפני שהרבה פעמים בתחילת חולי זה אין האדם סובל כ”כ, ורק אחר איזה ימים הוא נמצא בצער ואף בסכנה. וא”כ אולי זהו בכלל מש”כ המ”ב (שם ס”ק כ”ה) “מפני שדומה כמי שהעלוהו וכו’: שאין אנו יודעים איך יצא דינו כמו כן בחולה כיון שנפל למשכב אין אנו יודעים סופו שכמה פעמים אע”פ שתחלתו לא היה סכנה לבסוף מתגברת המחלה ובא לידי סכנה.” ואף שהמ”ב היה כותב על דברי המחבר, מיהו בנ”ד שיש חשש כ”כ גדול שיבא לידי סכנה (עד שכל העולם סגור ומסוגרת מפני סכנת הקורונה), הרי אף אם בעזרת ה’ לא יגיע לידי סכנה ממש, מי יודע בשעתו אם היה בסכנה או לא, וכן חוששים מפני הסכנה, ואין להסס לחלל שבת עבורו אם יש צורך מטעם דאף על ספק פ”נ דוחין את השבת. ויש להוסיף עוד שבמחלת הקורונה עדיין לא מצאו תרופות בדוקות. וא”כ אף לדברי המ”ב יש מקום לומר שיברך ‘הגומל לחייבים כל טוב’ כשנתרפא.

אבל אף בלאו הכי הרי רוב רבותינו האחרונים קבלו דברי הט”ז כפירושו של הרמ”א. ועוד שהרבה מן הפוסקים (האשכנזים) ס”ל כמחבר ולא כרמ”א בעיקר דין זה אם לברך רק על חולי שיש בו סכנה או לא. וא”כ מי שחלה במחלת קורונה ונתרפא ורוצה להודות ולשבח לה’ על שריחם עליו, יש מקום גדול לברך בשם ומלכות אף אם לא היה בסכנה ממש.

מאידך, איש צעיר, כבן י”ח כיוצא, כשלא היה חולה כ”כ ואין רגילים שיגיעו לידי סכנה, נראה שאין לו לברך. ואם רוצה להודות ולשבח לה’ נראה שנכון שישמע לאחר המברך ברכת הגומל. ואנו מחכים היום שיפתחו כל בתי הכנסת ויכנסו בקהל עם להודות לה’ על כל הנפשות שריחם וגמל עליהם.

ברכת הגומל לאחר זמן רב

בגמרא לא דנו לענין זמן ברכה זו, אבל שברור שאין לברכה אלא אחר שיצא מן הסכנה, דהיינו חולה שנתרפא, חבוש שיצא מבית האסורים וכו’. מיהו יש שדמו דין זה לדין הבא מן הדרך, כמו שיש לו דין הבא מן הדרך לענין פטור מתפלה לג’ ימים, וז”ל השו”ע (סי’ רי”ט סע’ ו’) “אם איחר יש לו תשלומין לברך כל מן שירה ונכון שלא לאחר שלש ימים.” ואף שדין זה כתוב לענין הבא מן הדרך, מ”מ הבינו דה”ה לכל ד’ מקרים שמברכים, ועי’ מ”ב (שם ס”ק י”ט),שכתב “ר”ל שלא בירך בשעה שעלה מן הים או בשעה שחזר לבוריו ממחלתו.”

מיהו, רוב רבותינו הראשונים (רי”ף ורבנו יונה שם, רא”ש שם סי’ ג’, רמב”ם הל’ ברכות פ’ י’ הל’ ח’) לא הזכירו דין זה שצריך לברך תוך איזה זמן, הגם שברור שנכון לברך בפעם ראשון שיכול להודות בלב שלם ושלא תתקררו הרגשותיו היאך שהיה בסכנה, וגם שלא לשהות המצוה. וכן משמע מדברי הטור (שם) “ואם איחר מלברך יש לו תשלום לברך כל זמן שירצה.” ועל זה כתב הב”י (שם ד”ה ואם) “אבל בא”ח כתוב בשם הרמב”ן דעד ג’ ימים מברכין, ואני מצאתי כתוב דטעמא דאמרינן בעירובין (סה.) הבא מן הדרך לא יתפלל עד ג’ ימים, נראה דעד ג’ ימים קרוי בא מן הדרך, ועוד מצאתי כתוב שהרשב”א קבל מהר”י דעד ה’ ימים יכול לברך.”

מיהו לפעמים זה בניגוד לדין אחר, דהיינו שאין לברך אלא בעשרה, דאיתא בגמרא (ברכות נד:) “אמר אביי וצריך לאודויי קמיה עשרה … והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה, דהוו בי עשרה.” אך  מצאנו שנחלקו רבותינו הראשונים אם דין עשרה לעיכובא כפשטות לשון הגמרא. וכן משמע מלשון הרמב”ם והרי”ף (הנ”ל) וכן תוס’ (שם ד”ה אימא) שלא דנו אלא לענין ב’ רבנן ולא לענין עשרה. מאידך, כתב הטור (שם) “ואם בירך אפילו בפחות מי’ אינו צריך לחזור ולברך דלישנא וצריך לאודויי באנפי י’ משמע דוקא לכתחלה.”

וכתב השו”ע (שם סע’ ג’) “ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא, וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות.” אבל אינו משמע מלשון השו”ע שכן נוהגים לכתחילה, בפרט ממה שכתב בב”י (שם ד”ה ואם, וכן דעת הט”ז שם ס”ק א’, וכ”כ בביאור הגר”א שם) “ואין הדיוק נראה בעיני, דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר.”

מיהו כתב המ”ב (שם ס”ק ח’) “יש אומרים דיצא: דכל עיקר עשרה אינו אלא למצוה, ולפי זה אם יודע שלא יזדמן לו עשרה יברך בלא עשרה אפילו לכתחלה, ועיין בהלכות הרא”ה שכתב דימתין עד שלשים יום פן יזדמן לו עשרה שיוכל לקיים המצוה כהלכתה ויותר לא ימתין.” ואינו נראה לומר שלא כתב כן אלא לפרש דעת היש אומרים אלא נראה דס”ל הכי להלכה ולמעשה (אבל שאר האחרונים לא הביאו דבר זה). מיהו ברור שלא מצאנו מנהג כזה, והטעם מפני שבדרך כלל אינו רגיל שמי שיצא מן הסכנה שלא יוכל לברך בפני עשרה ליותר משלשים יום, ואם אירע הוא רק ליחידים.

אבל כיום כל מי שחלה ונתרפא נמצא במצב כזה שאינו יכול לברך תוך ג’ ימים וגם אינו צפויי שיברך תוך ל’ יום. ולכן נראה שמלבד שעיקר הדין פסק השו”ע שאין זמן קצוב לברכה זו, וגם קשה להורות שיברך בלא עשרה (מכל הטעמים הנ”ל), מכיון שהכל יודעים ומכירים שמה שא”א לאסוף עשרה (אף בלא ס”ת) הוא מפני שיש בזה חשש סכנה, והכל נמצאים במצב נורא ומרגישים שהיא שעת מגיפה, נראה שבנ”ד בשעת מגיפת הקורונה אין לחשוש שלא ירגישו בשעה שיחזרו לבתי הכנסת ויברכו ברכת הודאה לה’.

להלכה ולמעשה

המורם מכל דברינו שמי שהיה חולה בקורונה והיה מוטל במטה ונתרפא, שפיר יש לו לברך אף שלא היה בסכנה ממש. ואפילו אם לא היה נופל למטה ג’ ימים אלא שהיה חושש שח”ו יתגבר החולי עליו ג”כ יש מקום לברך, ורק באיש צעיר שלא סבל כ”כ ממנה נראה שאין לו לברך לעצמו אלא ישמע מאחר המברך (סי’ רי”ט סע’ ה’). ולענין מי שלא הכיר שהיה חולה אלא עד לאחר שעבר החולי ממנו (שכן יש בחולי זה), אין לו לברך אלא ישמע לאחר המברך (ועי’ במש”כ בענין מי שלא ידע שהיה בסכנה, שו”ת שואל בשלמה סי’ ח’) וכן כל מי שיש לו ספק אם לברך.

ואף שאין יכולים לברך ולהודות בפני עשרה עד זמן רב, קשה להורות שיברך בלא עשרה, אלא ימתין עד שיפתחו בתי הכנסת ויתאספו בקהל עם ויברך, וברור שאף בזה ירגיש ויודה לה’ בלב שלם על חסדו הגדול.